הכל התחיל הרבה לפני

יש לנו נטייה להבין את החיים רק במבט לאחור.

כשאנחנו נמצאים בתוך אירוע מסוים, קשה לראות את התמונה השלמה.

אנחנו שואלים את עצמנו:

למה זה קורה לי?

אבל רק שנים אחר כך השאלה מתחלפת.

לשם מה זה קרה?

במבט לאחור אני מבינה שהמסע שלי לא התחיל בבוקר שבו עמרי נהרג.

הוא גם לא התחיל כשהפכתי למורה ליוגה.

הוא התחיל הרבה קודם.

אולי אפילו הרבה לפני שידעתי לקרוא לו בשם.

הודו הייתה רק שער הכניסה

כשהייתי בת עשרים ושתיים יצאתי לטיול הגדול.

כמו צעירים רבים אחרי הצבא, חיפשתי חופש, חוויות והרפתקאות.

לא ידעתי שאני עומדת לפגוש את הדרך שתשנה את חיי.

בהודו פגשתי לראשונה את היוגה.

אני זוכרת את התחושה יותר מאשר את השיעור עצמו.

הרגשתי שהגוף שלי נזכר במשהו שכבר הכיר.

לא הייתי צריכה שמישהו ישכנע אותי.

ידעתי.

מצאתי את שאהבה נפשי.

לא הבנתי אז לאן הדרך הזאת תיקח אותי.

רק הרגשתי שאני רוצה להמשיך ללכת בה.

ואז פגשתי את עמרי

בדרך חזרה לארץ, בתאילנד, פגשתי את עמרי.

לפעמים אנשים שואלים אותי אם זו הייתה אהבה ממבט ראשון.

אני לא יודעת אם זו ההגדרה הנכונה.

אבל אני כן יודעת שהייתה שם תחושת היכרות עמוקה.

כאילו הנשמות שלנו כבר נפגשו פעם.

עמרי היה שונה ממני.

אני הייתי זו שאוהבת לחפש, ללמוד, לחקור, לנסוע.

הוא היה איש של אדמה.

של בית.

של פשטות.

הוא לא דיבר הרבה על רוח.

הוא פשוט חי אותה.

בלי לקרוא לה בשם.

במשך שנים לא הבנתי כמה למדתי ממנו.

היום אני מבינה שהוא היה אחד המורים הגדולים של חיי.

החיים לימדו אותנו דרך הזוגיות

כמו כל זוג, גם אנחנו עברנו עליות ומורדות.

היו שנים של אהבה גדולה.

והיו גם שנים של אתגרים.

פעם חשבתי שקושי בזוגיות הוא סימן שמשהו לא עובד.

היום אני מבינה שהקושי היה הזמנה להתפתח.

הוא הכריח אותי להסתכל פנימה.

לשאול שאלות.

להכיר חלקים בעצמי שעד אז ניסיתי להסתיר.

הזוגיות שלנו לא רק בנתה משפחה.

היא בנתה אותי.

הגוף תמיד הקדים את התודעה

לאורך השנים הגוף שלי דיבר אליי.

לפעמים בשקט.

לפעמים בעוצמה.

המיגרנות שליוו אותי היו הרבה יותר מתסמין רפואי.

הן היו סימן.

בכל פעם שהתרחקתי מעצמי, הגוף עצר אותי.

בהתחלה התעצבנתי עליו.

רציתי רק שיפסיק לכאוב.

אבל היום אני מבינה שהוא לא ניסה להפריע לי.

הוא ניסה להחזיר אותי הביתה.

כל לידה לימדה אותי משהו על החיים

במשך שנים זכיתי ללוות נשים בלידה.

עמדתי ליד מאות נשים ברגעים שבהם הן גילו בתוכן כוחות שלא ידעו שקיימים.

פעם חשבתי שאני מלמדת אותן לנשום.

היום אני מבינה שהן לימדו גם אותי.

הן לימדו אותי אמון.

התמסרות.

סבלנות.

הן לימדו אותי שלא תמיד צריך לשלוט.

לפעמים צריך פשוט להסכים להיות בתוך התהליך.

בלי לדעת בדיוק איך הוא יסתיים.

כמה פעמים אמרתי לנשים בזמן לידה:

“תנשמי.”

“תסמכי על הגוף שלך.”

“תני לגל לעבור.”

לא העליתי בדעתי שיום אחד אצטרך לומר את אותן המילים לעצמי.

שום דבר לא היה לחינם

כשאני מסתכלת היום על החיים שלי, אני כבר לא רואה אוסף של אירועים.

אני רואה חוט אחד שמחבר ביניהם.

הודו.

היוגה.

עמרי.

הילדים.

הלידות.

המיגרנות.

הקושי.

האובדן.

הלימוד.

כולם חלק מאותה דרך.

כל אחד מהם הוסיף עוד שכבה.

עוד הבנה.

עוד אמון.

אף אחד מהם לא היה מיותר.

היום אני כבר לא מחפשת תשובות

פעם רציתי להבין הכול.

למה.

איך.

מתי.

היום אני פחות עסוקה בתשובות.

אני עסוקה בהקשבה.

להקשיב לגוף.

ללב.

לנשימה.

לחיים.

אני מגלה שככל שאני פחות מנסה לשלוט בדרך, כך היא נפתחת בפניי בצורה מדויקת יותר.

אולי זו המשמעות של ייעוד

אני כבר לא בטוחה שייעוד הוא יעד שאליו מגיעים.

אולי ייעוד הוא פשוט להסכים ללכת בדרך.

להמשיך ללמוד.

להמשיך להתפתח.

להמשיך לשרת את החיים דרך המתנות שקיבלנו.

עבורי, היוגה היא אחת המתנות האלה.

הנשימה היא מתנה.

הגוף הוא מתנה.

גם הכאב, בדיעבד, הפך למורה.

לסיום

אם יש משהו שהמסע שלי לימד אותי, הוא שאין באמת קיצורי דרך.

כל חוויה שאנחנו עוברים, גם אם איננו מבינים אותה באותו רגע, מעצבת אותנו.

לפעמים החיים מכינים אותנו במשך שנים לרגע אחד.

ולפעמים רגע אחד פותח בפנינו חיים שלמים.