לבחור באור

“את לא בוחרת את מה שקורה לך, אבל את תמיד יכולה לבחור איך לפגוש את מה שקרה.”

אני לא יודעת אם באמת אפשר להתכונן לרגע שבו מודיעים לך שהאדם שאת הכי אוהבת בעולם כבר לא יחזור הביתה.

אני רק יודעת שברגע הזה משהו בתוכי היה שקט באופן מפתיע.

לא שקט של היעדר כאב.

להפך.

הכאב היה עצום.

אבל בתוך הכאב הייתה גם ידיעה ברורה: אני רוצה לבחור בחיים.

לא חיים שמכחישים את מה שקרה.

לא חיים שמנסים לשכוח.

אלא חיים שמסכימים להכיל את הכאב, ובתוכו גם להמשיך לאהוב, לנשום ולשמוח.

הדבר הראשון שעשיתי

אחד הדברים הראשונים שעשיתי אחרי שהחיילים עזבו את הבית היה להדליק מוזיקה.

כשאני מספרת את זה, אנשים לפעמים מביטים בי בפליאה.

מוזיקה?

עכשיו?

אבל עבורי זה היה הדבר הכי טבעי בעולם.

עמרי אהב מוזיקה.

הוא דיבר דרך שירים.

לא פעם, כשלא מצא את המילים, הוא שלח לי שיר.

זו הייתה השפה שלו.

ובתוך כל הכאוס שנוצר סביבי, הרגשתי שהוא מבקש ממני דבר אחד:

“תכניסי חיים הביתה.”

פתחתי את המחסן והוצאתי את הבידורית.

התחלתי להשמיע את השירים שהוא כל כך אהב.

לא כדי לברוח מהמציאות.

אלא כדי להזכיר לעצמי מי הוא היה.

וכמה חיים היו בו.

אפשר לכאוב ואפשר גם לשמוח

אנחנו חיים בחברה שלימדה אותנו שאבל צריך להיראות בצורה מסוימת.

שצריך להיות עצובים.

שקטים.

מכווצים.

אבל באותו רגע הבנתי שהלב האנושי יודע להכיל הרבה יותר מזה.

אפשר לבכות ואפשר גם לצחוק.

אפשר להתגעגע ואפשר גם לרקוד.

אפשר לכאוב ואפשר גם להרגיש הודיה.

אלה לא רגשות שסותרים זה את זה.

הם פשוט חיים יחד, באותו לב.

מה למדתי מהיוגה

בפילוסופיית היוגה יש מושג שמלווה אותי שנים רבות – פרינאמה, ידיעת השינוי.

הכול משתנה.

הגוף משתנה.

הנשימה משתנה.

המחשבות משתנות.

גם החיים עצמם משתנים בכל רגע.

ככל שאנחנו נאחזים במה שהיה, כך הסבל גדל.

ככל שאנחנו מסכימים לפגוש את מה שיש – גם אם הוא כואב מאוד – משהו בתוכנו מתחיל להתרכך.

לא מתוך ויתור.

אלא מתוך קבלה.

הקבלה אינה אומרת שאנחנו אוהבים את מה שקרה.

היא רק אומרת שאנחנו מפסיקים להילחם במציאות שכבר קיימת.

לבחור באור זו לא הכחשה

לא מעט אנשים שאלו אותי במהלך השנה:

“איך את מצליחה להיות כל כך חזקה?”

או:

“אולי את פשוט מדחיקה?”

אני מחייכת כשאני שומעת את השאלה הזו.

כי אין יום שאני לא מתגעגעת לעמרי.

אין יום שאין רגע שבו הלב שלי מתכווץ.

הבחירה באור אינה בחירה להתעלם מהחושך.

היא בחירה לא לתת לחושך להיות הדבר היחיד שקיים.

ככל שאני מסכימה להרגיש את הכאב במלואו, כך אני מגלה שגם האור מבקש מקום.

ושניהם יכולים להתקיים יחד.

האור לא נמצא בחוץ

בשנה האחרונה הבנתי דבר נוסף.

במשך שנים חיפשתי את האור מחוץ לעצמי.

בהצלחות.

במטרות.

בעשייה.

אבל דווקא כשהכל קרס, גיליתי שהאור האמיתי לא נעלם.

הוא תמיד היה בתוכי.

לפעמים הוא מכוסה בפחד.

לפעמים בכאב.

לפעמים בעייפות.

אבל הוא שם.

מחכה שנזכר בו.

היוגה לימדה אותי שלא צריך לייצר אור.

צריך רק להסיר את מה שמסתיר אותו.

לבחור מחדש בכל בוקר

אנשים לפעמים חושבים שבחירה היא רגע אחד.

אבל אני מגלה שזו בחירה יומיומית.

בכל בוקר מחדש אני בוחרת.

לבחור לנשום.

לבחור לקום מהמיטה.

לבחור להניע את הגוף.

לבחור ללמד.

לבחור להיות אמא.

לבחור לפתוח את הלב גם כשקל יותר לסגור אותו.

זו לא בחירה חד-פעמית.

זו דרך חיים.

לסיום

עמרי לימד אותי הרבה דברים במהלך החיים שלנו יחד.

אבל נדמה שהשיעור הגדול ביותר הגיע דווקא אחרי שנפרדנו.

הוא לימד אותי שהאהבה חזקה מהפחד.

שהחיים יקרים מכדי לחיות אותם בחצי לב.

ושגם בתוך הכאב הגדול ביותר אפשר לבחור להכניס אור.

לא כי הכול בסדר.

אלא דווקא משום שלא הכול בסדר.

כי האור אינו מבטל את הכאב.

הוא פשוט מזכיר לנו את הדרך.

את הדרך חזרה אל הלב.

את הדרך הביתה.