כשהמוזיקה המשיכה את השיחה

יש רגעים שבהם למילים כבר אין מקום.

הרגעים שבהם הלב כל כך מלא, עד שאי אפשר להסביר אותו.

כך הרגשתי בבוקר שבו התבשרתי שעמרי נהרג.

מסביבי אנשים התחילו להגיע. הבית התמלא בבני משפחה, חברים ושכנים. כולם רצו לעזור, לחבק, לומר משהו.

ואני רק רציתי רגע לנשום.

ואז עלתה בי מחשבה פשוטה.

או אולי נכון יותר לומר – תחושה פנימית.

להדליק מוזיקה.

לא חשבתי אם זה מתאים.

לא שאלתי את עצמי מה יגידו.

פשוט קמתי, הוצאתי את הבידורית מהמחסן והתחלתי להשמיע את השירים שעמרי כל כך אהב.

באותו רגע לא הבנתי למה.

רק מאוחר יותר הבנתי שהמוזיקה הייתה הדרך שלי להמשיך את השיחה איתו.

השפה של עמרי

עמרי אהב מוזיקה.

אבל יותר מזה – הוא אהב לדבר דרך שירים.

לא פעם, כשהתקשה לבטא במילים את מה שהרגיש, הוא פשוט שלח לי שיר.

זה היה העולם שלו.

המילים, הלחן, הרגש.

כך גם באותו יום.

כל שיר שהתנגן הרגיש כאילו הוא ממשיך לספר את הסיפור שלו.

כאילו הוא עדיין נמצא איתנו.

לא בגוף.

אלא בלב.

ברוח.

באהבה.

לא ניסיתי להסביר את התחושה הזו.

פשוט נתתי לה להיות.

למוזיקה יש כוח לרכך את הלב

יש משהו במוזיקה שעוקף את הראש.

היא לא מבקשת מאיתנו להבין.

היא לא מחפשת הסברים.

היא פשוט נוגעת.

לפעמים שיר אחד מצליח לפתוח דלת שלב שלם לא הצליח לפתוח.

לפעמים מנגינה אחת מצליחה להרגיע מערכת עצבים סוערת יותר מאלף מילים.

ואולי זו הסיבה שבכל תרבות, בכל הדתות ובכל הזמנים, בני אדם שרו.

בלידה.

בחתונה.

בתפילה.

וגם בפרידה.

המוזיקה עוזרת לנו לעבור בין עולמות.

למדתי לא לפחד מהרגש

פעם חשבתי שאם אתחיל לבכות – לא אצליח להפסיק.

היום אני יודעת אחרת.

רגש דומה לגל.

הוא עולה, מגיע לשיא ואז יורד.

המוזיקה אפשרה לי להרגיש את הגל הזה.

לא לברוח ממנו.

לא לעצור אותו.

פשוט להיות איתו.

גם היום יש שירים שאני לא מסוגלת לשמוע בלי שהלב יתכווץ.

ויש שירים שמיד מעלים בי חיוך.

שניהם יקרים לי באותה מידה.

כי שניהם מזכירים לי אהבה.

לכל אחד יש שפה שמחברת אותו ללב

לא אצל כולם זו מוזיקה.

אצל מישהו אחר זו יכולה להיות הליכה בטבע.

ריח מסוים.

ציור.

כתיבה.

תפילה.

שתיקה.

או נשימה.

אני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש דרך שבה הלב יודע לדבר.

הבעיה היא שבמירוץ החיים אנחנו כמעט לא עוצרים להקשיב.

אנחנו עסוקים כל כך בלעשות, להספיק ולפתור, עד שאנחנו שוכחים להיות.

והלב…

הוא מדבר בשפה אחרת.

בשפה שקטה יותר.

היוגה לימדה אותי להקשיב

ככל שאני מעמיקה בדרך היוגה, אני מבינה שהתרגול האמיתי אינו רק על המזרן.

התרגול הוא לפתח הקשבה.

להקשיב לנשימה.

להקשיב לגוף.

להקשיב למה שמתרחש בפנים, עוד לפני שאנחנו מנסים להסביר אותו.

המוזיקה באותו יום הייתה סוג של מדיטציה עבורי.

היא החזירה אותי שוב ושוב לרגע הזה.

ללב.

לאהבה.

היא לא העלימה את הכאב.

אבל היא פתחה בתוכו מרחב.

ובתוך המרחב הזה יכולתי לנשום.

מאז אני בוחרת להכניס יותר מוזיקה לחיים

לא רק שירים.

מוזיקה במובן הרחב של המילה.

יותר יופי.

יותר טבע.

יותר תנועה.

יותר נשימה.

יותר רגעים שבהם הלב יכול להתרחב.

אנחנו לא תמיד יכולים לבחור את מה שהחיים מביאים אלינו.

אבל אנחנו יכולים לבחור במה נמלא את הבית שלנו.

במה נמלא את הלב שלנו.

לסיום

לפעמים אנשים שואלים אותי מה עוזר לי לעבור את השבר הזה.

אין תשובה אחת.

אבל אני יודעת לומר בוודאות, שהמוזיקה הייתה אחת המתנות הגדולות שקיבלתי.

היא לא ריפאה את השבר.

אבל היא הזכירה לי שבתוך השבר עדיין מתקיימת אהבה.

והאהבה, כמו מוזיקה טובה, לא באמת נגמרת.

היא רק ממשיכה להדהד.

אם גם אתם עוברים תקופה של שינוי, כאב או געגוע, אני מזמינה אתכם לעצור לרגע.

להשמיע שיר שאתם אוהבים.

לעצום עיניים.

לנשום.

ולשאול את עצמכם:

מה הלב שלי מבקש לשמוע עכשיו?

לפעמים, דווקא שם, מתחילה הדרך הביתה.