הגוף תמיד יודע לפני שאנחנו מבינים

לאורך השנים קרה לי שוב ושוב אותו הדבר.

הגוף שלי ידע.

הרבה לפניי.

הרבה לפני שהצלחתי לתת שם למה שעובר עליי.

לפני שהבנתי שאני עייפה.

לפני שהודיתי שאני עצובה.

לפני שהסכמתי לראות שמשהו בחיים שלי כבר לא מדויק.

הגוף כבר דיבר.

אבל אני לא תמיד הקשבתי.

הגוף לא יודע לשקר

אנחנו יכולים לחייך כלפי חוץ ולהגיד שהכל בסדר”.

אנחנו יכולים להמשיך לעבוד, לתפקד, לטפל בילדים, לרוץ ממשימה למשימה.

אבל הגוף לא משתתף בהצגה.

הוא תמיד אומר את האמת.

לפעמים דרך עייפות.

לפעמים דרך כאב.

לפעמים דרך נשימה קצרה.

ולפעמים דרך מחלה שמכריחה אותנו לעצור.

במשך שנים חוויתי מיגרנות קשות.

בכל פעם הן הגיעו כאילו משום מקום.

בהתחלה כעסתי עליהן.

רק רציתי שייעלמו.

אבל ככל שהתבגרתי הבנתי שהן לא הגיעו כדי להעניש אותי.

הן הגיעו כדי לעצור אותי.

להחזיר אותי לעצמי.

החיים לימדו אותי להקשיב

פעם חשבתי שלהקשיב לגוף פירושו לשים לב רק כשכואב.

היום אני מבינה שההקשבה מתחילה הרבה קודם.

איך הנשימה שלי הבוקר?

איך הגוף מרגיש כשאני קמה מהמיטה?

יש בי קלילות?

או כבדות?

יש בי שקט?

או דריכות?

אלה שאלות קטנות.

אבל הן משנות את כל היום.

אחרי שעמרי נהרג

בשנה האחרונה למדתי להקשיב לגוף בצורה חדשה לגמרי.

בתוך כל הכאב והבלבול, הגוף היה המצפן שלי.

היו ימים שבהם הראש אמר לי:

“את חייבת להיות חזקה.”

אבל הגוף לחש:

“תנשמי.”

היו ימים שבהם חשבתי שאני צריכה להספיק הכול.

והגוף ביקש:

“תנוחי.”

ככל שהקשבתי לו יותר, כך הרגשתי שאני פחות נלחמת בעצמי.

הנשימה תמיד מחזירה אותי

אם יש כלי אחד שאני חוזרת אליו שוב ושוב, זו הנשימה.

לא כי היא פותרת את כל הבעיות.

אלא כי היא מחזירה אותי הביתה.

ברגע שאני שמה לב לנשימה שלי, משהו בי משתנה.

הקצב יורד.

המחשבות נרגעות.

מערכת העצבים מתחילה להבין שהיא כבר לא בסכנה.

לא תמיד אפשר לשנות את המציאות.

אבל כמעט תמיד אפשר לשנות את הדרך שבה אנחנו נוכחים בתוכה.

והנשימה היא הגשר הראשון לשם.

הגוף זוכר הכול

אני מאמינה שהגוף שלנו אוסף לתוכו את כל חוויות החיים.

שמחות.

פחדים.

אהבות.

אכזבות.

לידות.

פרידות.

לפעמים הן נשמרות בשרירים.

לפעמים בנשימה.

לפעמים ביציבה.

זו גם הסיבה שאני מאמינה כל כך בתנועה.

לא כדי “לשרוף קלוריות”.

אלא כדי לאפשר למה שנתקע – להתחיל שוב לנוע.

להפסיק להילחם בגוף

אחת המתנות הגדולות שקיבלתי מהיוגה היא ההבנה שהגוף אינו האויב שלי.

הוא לא מקלקל לי תוכניות.

הוא לא מפריע לי.

הוא השותף הכי נאמן שלי.

גם כשהוא כואב.

גם כשהוא עייף.

גם כשהוא עוצר אותי.

הוא תמיד פועל לטובתי.

השאלה היא האם אני מוכנה להקשיב.

מה הגוף שלך מנסה לומר לך?

אני אוהבת לסיים שיעורים בשאלה אחת פשוטה:

מה הגוף שלך מנסה לספר לך היום?

לא מה הראש חושב.

לא מה צריך.

לא מה מצופה ממך.

רק להקשיב.

לפעמים התשובה היא לנוח.

לפעמים לנוע.

לפעמים לבכות.

ולפעמים פשוט לנשום.

ככל שאנחנו מתרגלים את ההקשבה הזו, אנחנו מגלים שהגוף אינו רק כלי שנושא אותנו ממקום למקום.

הוא מורה דרך.

לסיום

אני לא מאמינה שהגוף שלנו מתקלקל.

אני מאמינה שהוא מתקשר.

הוא שולח לנו סימנים קטנים בכל יום.

אם נקשיב להם כשהם עדיין לחישה, לא תמיד יהיה צורך שיצעקו.

הדרך הביתה מתחילה ברגע אחד של הקשבה.

לא למישהו אחר.

אלא לעצמנו.

כי הגוף תמיד יודע.

לפעמים הרבה לפני שאנחנו מבינים.