למה כל כך קשה לנו לעצור?

לפני כמה שנים, אם הייתם שואלים אותי אם אני יודעת לעצור, הייתי עונה בביטחון שכן.

הרי אני מתרגלת יוגה.

אני עושה מדיטציה.

אני מלמדת נשימה.

ברור שאני יודעת לעצור.

אבל החיים לימדו אותי שיעור אחר לגמרי.

לעצור באמת, זו אחת היכולות המאתגרות ביותר שיש לנו.

אנחנו חיים בתנועה מתמדת

השעון מצלצל.

אנחנו קמים.

מסיעים את הילדים.

עובדים.

עונים להודעות.

מסיימים משימה אחת ומיד מתחילים את הבאה.

בלי לשים לב, היום עובר.

ואז מגיע הערב.

אנחנו עייפים.

אבל גם אז קשה לעצור.

עוד קצת טלפון.

עוד סדרה.

עוד כביסה.

עוד משהו קטן שצריך להספיק.

בסופו של יום אנחנו נכנסים למיטה מותשים.

לא כי עבדנו קשה רק בגוף.

אלא כי התודעה שלנו לא הפסיקה לרוץ אפילו לרגע.

גם אני הייתי שם

במשך שנים הייתי עסוקה מאוד.

הייתי אמא לשלושה ילדים.

ליוויתי נשים בלידה.

לימדתי יוגה.

טיפלתי.

למדתי.

פתחתי עוד קורס.

עוד השתלמות.

עוד רעיון.

אהבתי את העשייה.

ועדיין אוהבת.

אבל בדיעבד אני מבינה שלא פעם השתמשתי בעשייה גם כדי לא לפגוש את השקט.

כי בשקט עולות שאלות.

בשקט עולים רגשות.

בשקט אי אפשר להתחבא.

ואז החיים עצרו אותי

לא תמיד אנחנו בוחרים לעצור.

לפעמים החיים עוצרים אותנו.

דרך מחלה.

דרך כאב.

דרך פרידה.

דרך משבר.

או דרך אובדן.

באותו בוקר שבו עמרי נהרג, כל החיים שלי נעצרו.

כל מה שהיה חשוב עד אותו רגע איבד משמעות.

פתאום שום דבר כבר לא היה דחוף.

הבנתי עד כמה אנחנו חיים כאילו יש לנו אינסוף זמן.

אבל החיים שבירים.

עדינים.

והם מזמינים אותנו לעצור הרבה לפני שהם מכריחים אותנו.

לעצור זה לא להפסיק לחיות

יש אנשים שחושבים שעצירה היא פסיביות.

שאם נעצור, נישאר מאחור.

אבל אני גיליתי בדיוק את ההפך.

כשאני עוצרת, אני רואה ברור יותר.

אני בוחרת טוב יותר.

אני מגיבה פחות ופועלת יותר.

העצירה אינה סוף התנועה.

היא מה שמאפשר לתנועה להיות מדויקת.

בדיוק כמו נשימה.

אי אפשר רק לשאוף.

חייבים גם לנשוף.

וחייב להיות גם רגע קטן של שקט ביניהן.

דווקא שם נמצאת היציבות.

הטבע כבר מלמד אותנו

כשאני יוצאת לטייל בטבע, אני נזכרת כמה הכול פשוט.

העץ לא ממהר לצמוח.

הפרח לא נלחץ שהוא עדיין ניצן.

השמש אינה זורחת מוקדם יותר כדי להספיק.

לכל דבר יש את הקצב שלו.

ורק אנחנו, בני האדם, מנסים כל הזמן להאיץ את החיים.

אולי בגלל זה אנחנו כל כך עייפים.

שכחנו שאנחנו חלק מהטבע.

וגם לנו יש מחזוריות.

יש זמנים של עשייה.

ויש זמנים של מנוחה.

יש רגעים להתרחב.

ויש רגעים להתכנס.

היוגה לימדה אותי לעצור

אם יש מתנה אחת שהיוגה העניקה לי, היא לא הגמישות.

גם לא הכוח.

אלא היכולת לעצור ולהקשיב.

להרגיש איך אני מגיעה היום.

בלי לשפוט.

בלי להשוות.

רק להיות.

עם השנים הבנתי שזה התרגול הכי חשוב שיש.

לא כמה עמוק אני נכנסת לתנוחה.

אלא כמה עמוק אני מסכימה להיות נוכחת ברגע הזה.

העצירה היא אקט של אהבה

פעם חשבתי שלעצור זו חולשה.

היום אני יודעת שלעצור זו אחריות.

כשאני עוצרת אני מקשיבה לגוף שלי.

אני שמה לב לנשימה שלי.

אני בודקת מה באמת חשוב.

אני מאפשרת לעצמי להתמלא מחדש.

כי אי אפשר להמשיך לתת כשאנחנו ריקים.

אי אפשר להחזיק אחרים כשאנחנו לא מחזיקים את עצמנו.

אז איך מתחילים?

לא צריך שעה של מדיטציה.

גם לא סוף שבוע של שקט.

אפשר להתחיל בדקה אחת.

לפני שאתם יוצאים מהרכב.

לפני שאתם נכנסים הביתה.

לפני שאתם מגיבים להודעה.

לעצום עיניים.

להרגיש את כפות הרגליים על הקרקע.

לקחת שלוש נשימות עמוקות.

ולשאול שאלה אחת פשוטה:

איך אני באמת עכשיו?

בלי תשובה נכונה.

רק מתוך סקרנות.

לסיום

אני מאמינה שהעולם לא צריך עוד אנשים שרצים מהר יותר.

הוא צריך אנשים שמחוברים לעצמם.

אנשים שפועלים מתוך שקט ולא מתוך לחץ.

אנשים שיודעים לעצור כדי להיזכר מי הם.

אולי זו הסיבה שכל כך הרבה פעמים אני מזמינה את התלמידים שלי לעצום עיניים בתחילת השיעור.

לא כדי להתנתק מהחיים.

אלא כדי לחזור אליהם.

כי בכל פעם שאנחנו עוצרים באמת, אנחנו מגלים שהדרך לא הייתה רחוקה.

היא תמיד הייתה כאן.

בגוף.

בנשימה.

בלב.

בדרך הביתה.