החיים נעים במחזוריות

אנחנו חיים בעולם שמלמד אותנו לחשוב בקו ישר.

להתקדם.

להספיק.

להצליח.

לעלות כל הזמן למעלה.

אם היום הייתי חזקה, גם מחר אני אמורה להיות חזקה.

אם העסק מצליח, הוא אמור רק להמשיך לצמוח.

אם אני מרגישה טוב, כך אני אמורה להרגיש תמיד.

אבל החיים לא באמת עובדים ככה.

הטבע לא עובד בקו ישר.

וגם אנחנו לא.

הטבע כבר יודע

מספיק לעצור לרגע ולהסתכל סביב.

היום הופך ללילה.

החורף מתחלף באביב.

הגאות והשפל ממשיכים להגיע.

הירח מתמלא ומתרוקן.

העצים משירים את העלים שלהם בכל שנה, ואף אחד מהם לא חושב שהוא נכשל.

הוא פשוט יודע שהאביב יגיע.

הטבע אינו נאבק במחזוריות.

הוא חי אותה.

ורק אנחנו, בני האדם, מנסים להיות אותו אדם בדיוק בכל יום מחדש.

גם הגוף שלנו חי במחזוריות

ככל שהעמקתי ביוגה, הבנתי שהגוף אינו מכונה.

הוא אורגניזם חי.

יש ימים שבהם האנרגיה שלי גבוהה.

החשיבה בהירה.

הגוף קליל.

ויש ימים שבהם אני זקוקה לשקט.

ליותר מנוחה.

ליותר התכנסות.

פעם הייתי נלחמת בזה.

היום אני מקשיבה.

כי אני מבינה שהמחזוריות אינה חולשה.

היא חוכמה.

כנשים אנחנו פוגשות אותה בעוצמה

אצל נשים המחזוריות נוכחת באופן מוחשי במיוחד.

הגוף משתנה לאורך החודש.

ההורמונים משתנים.

רמות האנרגיה משתנות.

גם הרגש משתנה.

במשך שנים לימדו אותנו להתעלם מזה.

להמשיך כרגיל.

להעמיד פנים שאין הבדל.

אבל הגוף לא באמת עובד כך.

הוא מבקש שנלמד להכיר את הקצב שלו.

לא כדי להגביל אותנו.

אלא כדי לתמוך בנו.

אני מאמינה שכאשר אישה לומדת להכיר את המחזוריות שלה, היא מפסיקה להילחם בעצמה.

היא מתחילה לעבוד יחד עם הגוף שלה.

וגם גברים חיים במחזוריות

למרות שאצל גברים המחזוריות פחות בולטת, גם הם אינם חיים בקו ישר.

גם להם יש ימים של עשייה וימים של עייפות.

גם הם מושפעים מהעונות, מהשינה, מהמתח, מהנשימה ומהחיים עצמם.

כולנו בני אדם.

וכולנו חלק מהטבע.

השנה האחרונה לימדה אותי שיעור עמוק

אחרי שעמרי נהרג היו ימים שבהם הצלחתי ללמד, לצחוק ואפילו להרגיש שמחה.

והיו ימים שבהם בקושי הצלחתי לקום מהמיטה.

בהתחלה נבהלתי מהתנודתיות הזאת.

חשבתי שאולי אני הולכת אחורה.

אבל לאט־לאט הבנתי שזו לא נסיגה.

זו מחזוריות.

הגעגוע הגיע בגלים.

גם השמחה.

גם התקווה.

שום רגש לא נשאר לנצח.

וככל שהפסקתי להילחם בגלים, כך היה לי קל יותר לגלוש עליהם.

היוגה מלמדת אותנו לנוע עם החיים

יש סיבה שבכל תרגול אנחנו נושמים.

לא רק כדי להכניס חמצן.

אלא כדי להזכיר לעצמנו שהכול בתנועה.

כל נשימה מתחילה.

מגיעה לשיאה.

ומסתיימת.

ואז מתחילה נשימה חדשה.

גם החיים.

גם הם כאלה.

יש תקופות של שאיפה.

יש תקופות של נשיפה.

ויש רגע קטן של שקט ביניהן.

דווקא שם אפשר לפגוש את עצמנו.

להפסיק להילחם בשינוי

אני כבר לא מחפשת להיות אותו אדם בכל יום.

אני לא מצפה מעצמי להרגיש אותו דבר.

אני משתדלת לשאול:

מה נכון לי היום?

מה הגוף שלי מבקש?

איך אני יכולה לכבד את המקום שבו אני נמצאת עכשיו?

יש ימים שהתשובה היא תרגול דינמי.

ויש ימים שהתשובה היא לשכב על המזרן ולנשום.

שניהם תרגול.

שניהם חלק מהדרך.

לסיום

אני מאמינה שהחיים אינם מבקשים מאיתנו להיות חזקים כל הזמן.

הם מבקשים מאיתנו להיות נוכחים.

להקשיב.

לכבד את הקצב שלנו.

להבין שגם החורף הפנימי שלנו אינו טעות.

הוא חלק בלתי נפרד ממעגל החיים.

כשאנחנו מפסיקים להילחם במחזוריות, אנחנו מגלים שהיא אינה עוצרת אותנו.

היא נושאת אותנו.

ממש כמו הגלים בים.

אי אפשר לעצור אותם.

אבל אפשר ללמוד לנשום איתם.

לנוע איתם.

ואפילו ליהנות מהדרך.

אולי זו אחת המתנות הגדולות ביותר שהטבע מלמד אותנו בכל יום מחדש.

לא הכל פורח כל הזמן.

אבל הכל ממשיך לחיות.