בסופו של דבר, כולנו רק רוצים להרגיש בבית

בשנים האחרונות אני פוגשת הרבה אנשים.

נשים בהריון.

אימהות.

גברים.

מבוגרים.

צעירים.

אנשים שמגיעים בגלל כאב גב.

בגלל חרדה.

בגלל עומס.

בגלל עייפות.

או פשוט כי משהו בתוכם מרגיש שהגיע הזמן לשינוי.

כל אחד מגיע מסיבה אחרת.

אבל אחרי כל כך הרבה שנים של מפגשים, אני מגלה שעמוק בפנים כולנו מחפשים את אותו הדבר.

להרגיש בבית.

לא בבית עם קירות וגג.

בבית שבתוכנו.

כולנו רוצים להרגיש בטוחים

אנחנו מחפשים ביטחון דרך עבודה.

דרך זוגיות.

דרך כסף.

דרך הצלחות.

דרך הילדים.

דרך הבית שאנחנו בונים.

ואין בזה שום דבר רע.

כולנו זקוקים לעוגנים.

אבל החיים לימדו אותי שכל העוגנים החיצוניים יכולים להשתנות ברגע אחד.

יום אחד הכל נראה יציב.

ולמחרת הכל מתהפך.

כשהחיים שלי השתנו, הבנתי לראשונה עד כמה אנחנו מנסים להיאחז בדברים שאין לנו שליטה עליהם.

זו הייתה הבנה כואבת.

אבל גם משחררת.

הבית האמיתי נמצא במקום אחר

אחרי שעמרי נהרג, אנשים שאלו אותי שוב ושוב:

“איך את מצליחה להחזיק מעמד?”

האמת היא שלא תמיד החזקתי.

היו ימים שנשברתי.

היו ימים שבכיתי.

היו ימים שבהם לא ידעתי איך ייראה המחר.

אבל בכל אותם ימים חזרתי שוב ושוב למקום אחד.

לנשימה.

לגוף.

לשקט.

לתרגול.

שם מצאתי את הבית שלי.

לא מקום שאין בו כאב.

אלא מקום שיש בו יכולת להכיל גם כאב.

היוגה לא שינתה את החיים שלי

הרבה אנשים חושבים שיוגה היא דרך לחיות חיים רגועים יותר.

אני לא בטוחה.

החיים שלי לא היו רגועים.

הם היו מלאים בשמחות.

בלידות.

בילדים.

בעבודה.

באתגרים.

באובדן.

ובגעגוע.

היוגה לא מנעה ממני שום דבר מזה.

אבל היא שינתה את הדרך שבה אני פוגשת את החיים.

היא לימדה אותי לנשום גם כשהלב נשבר.

להקשיב גם כשהראש רועש.

להישאר נוכחת גם כשאני לא יודעת מה יקרה מחר.

הבית הפנימי נבנה בכל יום מחדש

פעם חשבתי שהבית הפנימי הוא מקום שמגיעים אליו.

היום אני מבינה שהוא תרגול.

כל יום מחדש.

יש ימים שבהם אני מרגישה מחוברת.

יש ימים שבהם אני מתרחקת מעצמי.

ואז אני פשוט חוזרת.

עוד נשימה.

עוד הליכה בטבע.

עוד שיעור.

עוד רגע של שקט.

הדרך הביתה אינה מסע חד־פעמי.

זו בחירה יומיומית.

מה אני מאחלת לכל אדם שפוגש אותי

אני לא מאחלת לאנשים חיים בלי כאב.

זה גם לא אפשרי.

אני מאחלת להם משהו אחר.

שיהיה להם מקום לחזור אליו.

שיכירו את הגוף שלהם.

שיסמכו על הנשימה שלהם.

שילמדו להקשיב ללב שלהם.

ושגם כשהחיים יטלטלו אותם, הם יידעו שיש בתוכם מקום שאף סערה לא יכולה לקחת.

זו הסיבה שהקמתי את “הדרך הביתה”

השם הזה לא נולד במקרה.

הוא נולד מתוך החיים עצמם.

מתוך ההבנה שכל מה שאני מלמדת — יוגה, נשימה, תנועה, מדיטציה, עבודה עם הגוף, ליווי נשים, הכנה ללידה או שיקום — הוא בסך הכול דרך.

דרך לחזור.

לא למי שהיינו פעם.

אלא למי שאנחנו באמת.

מתחת לכל הפחדים.

מתחת לכל התפקידים.

מתחת לכל מה שאספנו בדרך.

שם נמצא הבית.

הזמנה אישית

אם הגעתם עד לכאן, אולי גם אתם נמצאים באיזשהו מסע.

אולי אתם מתמודדים עם שינוי.

אולי הגוף שלכם קורא לכם לעצור.

אולי אתם מחפשים שקט.

ואולי פשוט התעייפתם מלרוץ.

אני לא יכולה ללכת את הדרך במקומכם.

אבל אני יכולה לשתף את הדרך שלי.

ואם בדרך הזו תמצאו אפילו רעיון אחד, נשימה אחת או תובנה אחת שתעזור לכם להרגיש קצת יותר בבית בתוך עצמכם — מבחינתי זו זכות גדולה.

כי בסופו של דבר, כולנו הולכים באותה דרך.

הדרך חזרה אל עצמנו.

הדרך הביתה.