התפתחות היא לא מרוץ – לכל ילד יש את הקצב שלו

אחת השאלות שהורים שואלים אותי הכי הרבה היא:

“זה בסדר שהוא עדיין לא…?”

לא מתהפך.

לא זוחל.

לא יושב.

לא עומד.

לא הולך.

מאחורי כל אחת מהשאלות האלה מסתתר אותו פחד.

אולי הילד שלי מאחור.

אני מבינה את הדאגה הזו.

כהורים אנחנו רוצים לתת לילדים שלנו את הטוב ביותר.

אבל אחרי שנים רבות של עבודה עם תינוקות ומשפחות, למדתי דבר אחד חשוב:

אין שני ילדים שמתפתחים בדיוק באותו אופן.

לכל ילד יש את הדרך שלו

בספרי ההתפתחות כתובים טווחי גילאים.

והם חשובים.

הם עוזרים לנו לזהות מתי כדאי להתייעץ עם איש מקצוע.

אבל בתוך הטווחים האלה קיימת שונות עצומה.

יש תינוק שמתהפך מוקדם.

יש תינוק שזוחל חודשים ארוכים.

יש מי שמתיישב לפני שהוא זוחל.

ויש מי שמדלג כמעט על הישיבה ומתחיל לעמוד.

יש מי שזוחל על שש.

ויש מי שימציא דרך מקורית משלו להגיע לכל מקום.

וזה חלק מהקסם.

התפקיד שלנו אינו להכניס את כל הילדים לאותה תבנית.

אלא להבין את הדרך הייחודית שכל ילד בוחר בה.

גנטיקה היא רק חלק מהסיפור

כל ילד מגיע לעולם עם המטען הגנטי שלו.

אבל ההתפתחות אינה נקבעת רק על ידי הגנטיקה.

גם הסביבה משפיעה.

המרחב שבו התינוק גדל.

האפשרות שלו לנוע בחופשיות.

המגע שהוא מקבל.

המשחק.

הקשר עם ההורים.

כל אלה משפיעים על הדרך שבה המוח והגוף מתפתחים יחד.

תינוק באמת יודע להתפתח לבד

זו אולי אחת ההפתעות הגדולות.

אם לא נעשה עם תינוק שום תרגיל, הוא עדיין ילמד להתהפך.

לזחול.

לשבת.

לעמוד.

וללכת.

הגוף שלו יודע את הדרך.

אז למה בכלל לעשות ליווי התפתחותי?

לא כדי ללמד אותו משהו שהוא לא יודע.

אלא כדי ליצור עבורו את התנאים הטובים ביותר להתפתח.

בדיוק כמו שצמח יודע לגדול לבד.

אנחנו לא גורמים לו לצמוח.

אנחנו רק דואגים שתהיה לו אדמה טובה, מים ואור.

כך גם עם תינוק.

אנחנו לא מלמדים תנועה. אנחנו בונים תשתית

כשאני עובדת עם תינוקות, אני לא מנסה לזרז אותם.

אני גם לא מנסה “להביא אותם לשלב הבא”.

המטרה שלי היא אחרת.

לבנות עבורם תשתית טובה.

דרך מגע.

דרך תנועה.

דרך משחק.

דרך גירויים שמתאימים בדיוק לשלב שבו הם נמצאים.

כשאנחנו מלווים תינוק בצורה נכונה, אנחנו עוזרים לו לחזק את שרירי הליבה שלו, לפתח סימטריה בין שני צידי הגוף, לשפר את שיווי המשקל, וליצור קשרים חדשים במוח.

התנועה היא לא רק שרירים.

כל תנועה חדשה בונה גם את מערכת העצבים.

לפעמים דווקא הרצון לעזור מעכב

כהורים אנחנו רוצים להקל על הילדים שלנו.

זה טבעי.

אבל לפעמים העזרה שלנו מגיעה מוקדם מדי.

כשאנחנו מושיבים תינוק שעוד לא יודע להתיישב בעצמו.

כשאנחנו מעמידים אותו לפני שהגוף שלו בשל לכך.

או כשאנחנו משתמשים באמצעים כמו הליכון מתוך מחשבה שהם יקדמו את ההליכה.

בפועל, הרבה פעמים הם עושים בדיוק את ההפך.

הם עוקפים שלבים חשובים בהתפתחות.

והשלבים האלה הם אלה שבונים את היציבות, הקואורדינציה והכוח הפנימי.

לפעמים הדרך הקצרה היא דווקא הדרך הארוכה.

ביטחון מתחיל בגוף

אנחנו נוטים לחשוב שביטחון עצמי קשור לאופי.

אבל הוא מתחיל הרבה קודם.

הוא מתחיל בגוף.

תינוק שמצליח להתהפך בכוחות עצמו, אחר כך לזחול, להתיישב, לעמוד וללכת – בונה בדרך תחושת מסוגלות.

הוא מגלה שוב ושוב שהוא יכול.

שהוא מנסה.

שנופלים וקמים.

הכוח הזה אינו רק כוח של שרירים.

זה כוח פנימי.

והוא מלווה אותנו גם שנים אחר כך.

וגם ההורים לומדים בדרך

ליווי התפתחותי אינו רק עבור התינוק.

הוא גם עבור ההורים.

דרך המגע.

דרך המשחק.

דרך השירים.

דרך הרגעים הקטנים של להיות יחד.

נבנה קשר.

נבנה אמון.

נוצרת שפה חדשה בין ההורה לתינוק.

לפעמים נדמה שאנחנו באנו ללמד את התינוק.

אבל לא פחות מזה, הוא מלמד אותנו לעצור.

להיות נוכחים.

ולהסתכל עליו באמת.

ומה הקשר ליוגה?

אחד הדברים שהכי מרתקים אותי הוא שכמעט כל תנועה שאנחנו מתרגלים ביוגה קיימת כבר אצל תינוקות.

התהפכות.

עמידת שש.

זחילה.

חציית קו אמצע.

פתיחת בית החזה.

העברות משקל.

ישיבה זקופה.

התפתחות תינוק היא למעשה בית הספר הראשון לתנועה.

כשאנחנו מתרגלים יוגה כמבוגרים, אנחנו במידה רבה חוזרים אל אותן תבניות טבעיות שהגוף שלנו כבר הכיר בתחילת החיים.

אולי זו הסיבה שהתרגול מרגיש כל כך טבעי.

הוא לא מלמד את הגוף משהו חדש.

הוא מזכיר לו משהו שהוא כבר יודע.