הקשר שנבנה דרך התנועה – הרבה מעבר להתפתחות

אחד הדברים שהכי מרגשים אותי לראות לאורך השנים הוא שהורים מגיעים אליי כי הם רוצים לעזור לתינוק שלהם להתפתח, אבל בדרך הם מגלים משהו אחר לגמרי.

הם מגלים את הקשר ביניהם.

הרבה פעמים אנחנו חושבים שליווי התפתחותי, בייבי יוגה או עיסוי תינוקות נועדו כדי שהתינוק יתהפך מוקדם יותר, יזחל טוב יותר או ילך מהר יותר.

אבל זו אף פעם לא הייתה המטרה האמיתית.

המטרה היא ליצור מפגש.

מפגש של הורה עם הילד שלו.

מפגש שבו התנועה היא רק הדרך, והקשר הוא הלב.

המגע מתחיל הרבה לפני הלידה

כשאנחנו מחזיקים תינוק בידיים, חשוב לזכור שהשפה הראשונה שהוא הכיר עוד לפני שנולד הייתה שפת המגע.

כבר ברחם הוא הרגיש את דופן הרחם עוטפת אותו.

הוא הרגיש את תנועות הגוף של אמא.

את קצב ההליכה שלה.

את הנשימה שלה.

את פעימות הלב.

את הקול שלה.

ואפילו את הידיים שנגעו בבטן מבחוץ.

הרחם היה עבורו הבית הראשון.

מרחב מוגן שהעניק לו ביטחון, גבולות, קצב ושקט.

ואז מגיעה הלידה.

בבת אחת הכול משתנה.

העולם הופך גדול, מואר, רועש ופתוח הרבה יותר.

המגע שאנחנו מעניקים לו אחרי הלידה הוא במידה רבה ההמשך של אותה עטיפה שהכיר ברחם.

כשאנחנו מחבקים אותו, מערסלים אותו, מעסים אותו או מתרגלים איתו בתנועה, אנחנו לא רק מפעילים את השרירים שלו.

אנחנו מעבירים למערכת העצבים שלו מסר עמוק:

“אתה בטוח. אתה מוחזק. אתה אהוב.”

תינוק לא זוכר את התרגיל. הוא זוכר את התחושה.

יכול להיות שבעוד כמה שנים התינוק לא יזכור אם עשינו איתו עיסוי, בייבי יוגה או תרגיל כזה או אחר.

אבל הגוף שלו יזכור איך הוא הרגיש.

כשהסתכלנו לו בעיניים.

כששרנו לו.

כשחייכנו אליו.

כשנשמנו איתו.

המוח המתפתח שלו לומד מתוך מערכות היחסים שלו.

כל מגע אוהב.

כל חיוך.

כל משחק קטן.

כל רגע של נוכחות.

משאיר חותם עמוק במערכת העצבים שלו.

דווקא ברגעים הפשוטים האלה נבנה הביטחון הראשוני שלו בעולם.

גם אבא בונה את הקשר דרך הגוף

אצל אמא החיבור מתחיל כבר בהריון.

התינוק גדל בתוכה תשעה חודשים, שומע את קולה ומרגיש את תנועותיה.

אחרי הלידה, במיוחד אם היא מניקה, מופרש בגופה הורמון האוקסיטוצין – הורמון האהבה, ההתקשרות והחיבור.

אבל גם אצל אבא הגוף יודע לייצר אוקסיטוצין.

רק בדרך אחרת.

דרך מגע.

דרך משחק.

דרך תנועה.

דרך חיוך.

ודרך זמן משותף.

אני תמיד שמחה לראות אבות מגיעים לשיעורים.

בהתחלה הם לפעמים מעט מהססים.

אבל ברגע שהתינוק מתחיל לחייך אליהם, ליצור קשר עין ולהגיב אליהם, משהו משתנה.

פתאום הם מגלים שזו השפה המשותפת שלהם.

ככל שאבא מחזיק יותר את התינוק, משחק איתו, שר לו ונע איתו, כך גם בגופו מופרש אוקסיטוצין שמעמיק את תחושת החיבור ביניהם.

לא במקרה, הרבה אבות מספרים לי שאחרי כמה שיעורים הם מרגישים הרבה יותר בטוחים בעצמם כהורים.

המשחק הוא הרבה יותר ממשחק

כשהתינוק גדל מעט ומתחיל ליצור קשר עם העולם, נפתח עולם שלם של משחק משותף.

פתאום אפשר להרים אותו בעדינות ל”אווירון”.

לעשות “נמר על העץ”.

להתגלגל יחד על המזרן.

לשיר.

לצחוק.

לנוע במרחב.

מבחוץ זה נראה כמו משחק.

אבל בתוך הגוף מתרחשים תהליכים מופלאים.

מערכת שיווי המשקל מתפתחת.

שרירי הליבה מתחזקים.

המוח יוצר קשרים חדשים.

מערכת העצבים לומדת לווסת תנועה.

והקשר בין ההורה לתינוק הולך ומעמיק.

אלה הרגעים שבהם התפתחות ובונדינג נפגשים.

מגע ותנועה הם השפה הראשונה של החיים

עוד לפני שתינוק מבין מילים, הוא מבין מגע.

דרך הידיים שלנו הוא לומד אם העולם בטוח.

דרך הקול שלנו הוא לומד להירגע.

דרך החיוך שלנו הוא לומד שהוא נראה.

המגע אינו רק אמצעי להרגעה.

הוא מזין את מערכת העצבים.

מסייע לוויסות רגשי.

תומך בהתפתחות המוטורית.

ומחזק את תחושת הביטחון.

לכן בבייבי יוגה ובעיסוי תינוקות אנחנו לא רק מניעים את הגוף.

אנחנו יוצרים שיחה.

שיחה שאין בה מילים.

אבל יש בה הרבה אהבה.

דרך המשחק נבנה גם המוח

כשאנחנו שרים לתינוק תוך כדי תנועה…

כשאנחנו מחכים לתגובה שלו…

כשאנחנו יוצרים איתו קשר עין…

אנחנו לא “מעבירים זמן”.

אנחנו בונים קשרים חדשים במוח שלו.

התנועה, הקצב, המוזיקה והמגע עובדים יחד.

הם מלמדים אותו להכיר את הגוף שלו.

לפתח קואורדינציה.

לשפר שיווי משקל.

להקשיב.

להגיב.

ולסמוך.

זו אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת לשלב שירים ותנועה.

התינוק לא מרגיש שהוא מתאמן.

הוא פשוט משחק.

והלמידה מתרחשת באופן הטבעי ביותר.

גם ההורה מתפתח

יש משהו יפה בליווי ההתפתחותי.

לא רק התינוק גדל.

גם ההורה.

פתאום אמא לומדת להבין את הסימנים הקטנים של התינוק שלה.

אבא מגלה איך הוא מצליח להצחיק אותו או להרגיע אותו.

הביטחון ההורי הולך ונבנה.

לא מתוך ספרים.

אלא מתוך הקשר שנוצר ביניהם יום אחרי יום.

אין תחליף לזמן יחד

אנחנו חיים בעולם שמציע אינסוף צעצועים, גירויים ואביזרים.

אבל תינוק לא באמת צריך את כל אלה.

הוא צריך אתכם.

את הקול שלכם.

את הידיים שלכם.

את המבט שלכם.

עשר דקות של משחק משותף על הרצפה שוות הרבה יותר מעוד צעצוע חדש.

כי מה שבאמת מזין את ההתפתחות שלו הוא לא החפצים שסביבו.

אלא הקשר שנבנה בתוכם.

התרגילים הם רק התירוץ

אני תמיד אומרת להורים:

בסופו של דבר, התרגילים הם רק התירוץ.

הסיבה האמיתית שבגללה אנחנו נפגשים היא כדי שתעצרו לרגע את מרוץ החיים.

שתשבו על הרצפה.

שתסתכלו לילד שלכם בעיניים.

שתצחקו יחד.

שתנועו יחד.

כי בעוד כמה שנים, הוא לא יזכור אם עשיתם “אווירון” או “נמר על העץ”.

אבל הגוף שלו יזכור את התחושה.

הוא יזכור שהוא הרגיש אהוב.

שהרגיש בטוח.

שמישהו היה איתו באמת.

הדרך הביתה

אחד הדברים היפים ביותר שלמדתי מעבודה עם תינוקות הוא שהתפתחות אינה מתחילה בתרגיל הראשון.

היא מתחילה בקשר.

התנועה היא רק השפה.

המגע הוא רק הכלי.

אבל מה שבאמת בונה את הילד הוא התחושה שיש מישהו שרואה אותו, מקשיב לו ומאמין בו.

כשאנחנו מחזקים את הגוף של התינוק, אנחנו מחזקים באותו הזמן גם את הקשר בינו לבין ההורה.

ומתוך הקשר הזה נולדים הביטחון, הסקרנות, תחושת הערך והאומץ לצאת אל העולם.

כי בסופו של דבר, כל ילד צריך לדעת דבר אחד:

שיש לו מקום בטוח שאליו תמיד יוכל לחזור.

וזה הבית הראשון שהוא בונה – בתוך הקשר עם הוריו.