להתכונן ללידה זה לא רק ללמוד ללדת. זה ללמוד להרפות.

אם תשאלי נשים בהריון למה הן מתכוננות לקראת הלידה, רוב הסיכויים שהן ידברו על נשימות, תנוחות, פתיחה, צירים, בית החולים או תיק הלידה.

כל אלה חשובים.

אבל יש דבר אחד שלדעתי משפיע על הלידה יותר מכל דבר אחר.

היכולת להרפות.

לא להרפות כי ויתרנו.

לא להרפות כי אין לנו כוח.

אלא להרפות מתוך אמון.

אמון בגוף.

אמון בתהליך.

ואמון בכך שהגוף יודע לעשות את מה שהוא נועד לעשות.

הגוף יודע ללדת

אני אומרת את המשפט הזה כמעט בכל קורס הכנה ללידה שאני מעבירה.

לא כי כל לידה תהיה קלה.

ולא כי הכול תמיד מתנהל לפי התוכנית.

אלא משום שהלידה היא תהליך פיזיולוגי שהגוף שלנו מתכונן אליו במשך תשעה חודשים.

בכל יום של ההיריון הגוף משתנה.

רקמות החיבור מתרככות.

האגן מתרחב.

מערכת ההורמונים מתכוננת.

הרחם מתאמן.

כל אלה הם חלק מההכנה ללידה.

הגוף לא מתחיל ללמוד ללדת כשמתחילים הצירים.

הוא מתכונן לרגע הזה הרבה קודם.

לפעמים הראש מפריע לגוף

ככל שמתקרב מועד הלידה, הראש מתחיל לעבוד שעות נוספות.

מתי זה יקרה?

איך זה יתחיל?

כמה זמן זה יימשך?

האם אצליח?

מה יקרה אם…?

האם אעמוד בכאב?

אלה שאלות טבעיות.

אבל הגוף לא יולד דרך המחשבות.

הוא יולד דרך מערכת העצבים.

כשהראש עסוק בניתוח, בשליטה ובחשש, הגוף מתקשה יותר להיכנס למצב שבו הלידה יכולה להתפתח באופן טבעי.

ההורמונים שמנהלים את הלידה

כדי להבין למה הרפיה כל כך חשובה, צריך להכיר שני הורמונים.

האחד הוא אוקסיטוצין – הורמון האהבה, החיבור והלידה.

זהו ההורמון שמסייע לצירים להתפתח, לרחם לעבוד ולהתקדמות הלידה.

מולו נמצא האדרנלין.

האדרנלין הוא הורמון מצוין כשאנחנו צריכות לברוח מסכנה.

אבל בלידה הוא עלול לעכב את התהליך.

כשהגוף מרגיש פחד, לחץ או איום, הוא מפריש יותר אדרנלין.

וכשיש יותר אדרנלין, קשה יותר לאוקסיטוצין לעשות את עבודתו.

זו אחת הסיבות לכך שסביבה בטוחה, תחושת אמון, נשימה רגועה ואנשים שמשרים ביטחון יכולים להשפיע כל כך על מהלך הלידה.

גם החודש התשיעי הוא חלק מהלידה

יש משהו שכמעט לא מדברים עליו.

ההמתנה.

הרבה נשים בטוחות שהתאריך המשוער הוא היום שבו הן ילדו.

אבל זו רק הערכה.

ואז מתחילות השאלות.

“נו… ילדת?”

“יש כבר צירים?”

“מה הרופא אומר?”

כל שאלה כזו אולי נאמרת מתוך אהבה, אבל לפעמים היא רק מוסיפה עוד לחץ.

אני תמיד מזכירה לנשים שהחודש התשיעי הוא לא זמן של המתנה חסרת משמעות.

גם הוא חלק מהלידה.

זה זמן שבו הגוף ממשיך להבשיל.

התינוק ממשיך להתפתח.

והאמא לומדת שיעור חשוב מאוד בסבלנות, באמון ובהרפיה.

איך מתרגלים להרפות?

אי אפשר להחליט ברגע שמתחילים הצירים שעכשיו נרפה.

זו יכולת שמתפתחת לאורך הדרך.

בכל תרגול יוגה.

בכל נשימה עמוקה.

בכל פעם שאנחנו מצליחות לשחרר את הכתפיים.

בכל פעם שאנחנו מסכימות להאט.

אנחנו מלמדות את מערכת העצבים שלנו שהרפיה היא מקום בטוח.

וכשהגוף כבר מכיר את התחושה הזו, קל לו יותר לחזור אליה גם בזמן הלידה.

הלידה היא לא מבחן

הרבה נשים מגיעות ללידה בתחושה שהן צריכות להצליח.

ללדת נכון.

לכאוב נכון.

להתנהג נכון.

אבל לידה אינה מבחן.

אין ציון.

אין דרך אחת נכונה ללדת.

יש נשים שיולדות בלידה טבעית.

יש נשים שבוחרות באפידורל.

יש לידות קיסריות.

יש לידות קצרות ויש ארוכות.

מה שחשוב באמת הוא לא אם הלידה התנהלה בדיוק כפי שתכננת.

אלא האם הרגשת שהיית קשובה לעצמך, שהבנת את גופך, ושקיבלת את ההחלטות מתוך חיבור לעצמך ולא מתוך פחד.

לסיום

אני מאמינה שהכנה ללידה היא הרבה יותר מלמידת טכניקות.

זו הכנה לפגישה עם אחת הגרסאות החדשות של עצמך.

ככל שתלמדי לסמוך על הגוף שלך כבר במהלך ההריון, כך תגיעי ללידה עם פחות צורך לשלוט ועם יותר יכולת להקשיב.

כי בסופו של דבר, הלידה היא לא רק הרגע שבו תינוק נולד.

זו גם הלידה של אמא.

והיא מתחילה הרבה לפני הציר הראשון.