השיקום אחרי לידה לא מתחיל בשרירי הבטן. הוא מתחיל מבפנים.

אחד הדברים הראשונים שנשים שואלות אחרי לידה הוא:

“מתי אפשר להתחיל לחזור להתאמן?”

מאחורי השאלה הזו מסתתרת בדרך כלל משאלה אחרת.

“מתי אני אחזור להיות מי שהייתי?”

אבל אולי זו בכלל לא המטרה.

אחרי לידה הגוף לא צריך שנחזיר אותו אחורה.

הוא מבקש שנבנה אותו מחדש.

לאט.

בסבלנות.

ומתוך הקשבה.

הלידה משנה את הגוף – וזה טבעי

במהלך ההיריון והלידה הגוף עבר שינוי עצום.

שרירי הבטן נמתחו.

רצפת האגן נשאה עומסים גדולים.

הרחם התרחב ואז החל להתכווץ.

רקמות החיבור התרככו.

היציבה השתנתה.

מערכת ההורמונים השתנתה.

אין שום היגיון לצפות שהכול יחזור למקומו בתוך כמה שבועות.

הגוף אינו מקולקל.

הוא פשוט נמצא בתהליך החלמה.

השיקום מתחיל בנשימה

לפני כפיפות בטן.

לפני ריצה.

לפני אימון.

יש דבר אחד שכדאי להחזיר לעצמנו.

הנשימה.

במהלך ההיריון הסרעפת נדחקה כלפי מעלה, הנשימה השתנתה, וגם אחרי הלידה נשים רבות ממשיכות לנשום בצורה שטחית, בלי לשים לב.

אבל הנשימה היא הרבה יותר מאוויר.

היא זו שמחזירה תנועה עדינה לכל מערכת הליבה.

היא מפעילה בעדינות את שרירי הבטן העמוקים.

היא משפרת את זרימת הדם.

והיא שולחת למערכת העצבים מסר פשוט:

אפשר להירגע.

לפעמים כמה נשימות מלאות הן תחילתו של כל תהליך השיקום.

רצפת האגן היא הרבה יותר משריר

רוב הנשים שומעות אחרי לידה שהן צריכות “לחזק את רצפת האגן”.

אבל רצפת האגן אינה רק שריר שצריך לכווץ.

היא חלק ממערכת שלמה שעובדת יחד עם הסרעפת, שרירי הבטן העמוקים ושרירי הגב.

כדי שהיא תתפקד היטב היא צריכה לדעת גם להתכווץ וגם להשתחרר.

גם להיות חזקה.

וגם להיות גמישה.

שיקום אמיתי אינו נמדד בכמה חזק הצלחת לאסוף.

אלא בכמה בחופשיות הגוף יודע לנוע בין מאמץ להרפיה.

לא רק הבטן זקוקה לשיקום

אחרי לידה נשים רבות מתמקדות בבטן.

אבל בפועל כל הגוף מבקש תשומת לב.

שורשי כפות הידיים שעובדים ללא הפסקה.

הכתפיים שנשארות סגורות מהנקה ומהרמת התינוק.

הגב העליון שנושא עומסים חדשים.

האגן שממשיך להשתנות.

הצלקת, אם הייתה לידה קיסרית או חתך חיץ.

מערכת העצבים שמתמודדת עם מחסור בשינה.

הגוף כולו עבר לידה.

ולכן גם השיקום צריך להיות של כל הגוף.

אל תמדדי את עצמך לפי המראה

אנחנו חיות בתקופה שמקדשת “לחזור לעצמך”.

לחזור לג’ינס.

לחזור למשקל.

לחזור לבטן שטוחה.

אבל הגוף שלך עסוק במשהו הרבה יותר חשוב.

הוא מחלים.

הוא מטפל.

הוא מזין.

הוא כמעט לא ישן.

הוא עושה עבודה מופלאה בכל יום.

במקום לשאול איך הגוף נראה, נסי לשאול:

איך הוא מרגיש?

האם יש לי יותר כוח?

האם אני נושמת טוב יותר?

האם פחות כואב לי?

האם אני מרגישה יציבה יותר?

אלה סימני ההתקדמות שבאמת חשובים.

הגוף לא מחפש שלמות. הוא מחפש יציבות.

לאורך השנים הבנתי שהמטרה אינה לחזור בדיוק למה שהיה.

המטרה היא לבנות בסיס חדש.

חזק יותר.

קשוב יותר.

מדויק יותר.

לפעמים דווקא אחרי לידה נשים מתחילות להכיר את הגוף שלהן לעומק.

הן לומדות לנשום.

להפעיל נכון את שרירי הליבה.

להקשיב לעייפות.

לבקש עזרה.

ולסמוך על עצמן.

במובן הזה, השיקום אינו רק פיזי.

הוא גם רגשי.

לסיום

אני לא מאמינה בחזרה מהירה.

אני מאמינה בדרך.

בכל נשימה.

בכל תנועה קטנה.

בכל רגע שבו אישה בוחרת להקדיש לעצמה כמה דקות של הקשבה.

כי השיקום האמיתי לא מתחיל כשאנחנו חוזרות להתאמן.

הוא מתחיל ברגע שבו אנחנו מפסיקות להילחם בגוף שלנו ומתחילות לעבוד איתו.

וכשזה קורה, לא רק הגוף מתחזק.

גם האישה שבתוכו.