כל יום אנחנו פוגשים אדם אחר על המזרן

יש ימים שאני מגיעה לתרגול ומרגישה קלילה.

הגוף פתוח.

הנשימה זורמת.

התודעה שקטה.

ויש ימים אחרים.

ימים שבהם הגוף כבד.

השרירים עייפים.

הראש עמוס.

הנשימה קצרה יותר.

פעם הייתי חושבת שבימים כאלה “לא כדאי” לתרגל.

היום אני מבינה שאלו דווקא הימים שבהם התרגול הכי חשוב.

לא כדי להילחם בגוף.

אלא כדי להקשיב לו.

לפני כל תרגול אני עוצרת לרגע.

אני שואלת את עצמי שלוש שאלות פשוטות.

איך הגוף שלי מרגיש היום?

איך הנשימה שלי?

ומה מצב התודעה שלי?

שלוש השאלות האלה מסמנות עבורי את נקודת ההתחלה של המסע.

כי כל תרגול הוא מסע חדש.

אני לא מנסה לשחזר את מה שהיה אתמול.

אני פוגשת את מי שאני היום.

בפילוסופיית היוגה מתארים שלוש איכויות שקיימות בכולנו.

יש ימים שבהם אנחנו פוגשים יותר את איכות התאמס – הכבדות, ההתכנסות, הצורך במנוחה.

יש ימים שבהם בולטת איכות הראג’ס – עשייה, תנועה, חוסר שקט ולעיתים גם פיזור.

ויש רגעים נדירים יותר שבהם אנחנו פוגשים את הסאטווה – תחושת האיזון, הצלילות והשקט הפנימי.

המטרה של התרגול אינה להיות כל הזמן בסאטווה.

זו אינה מציאות החיים.

המטרה היא לזהות בכנות איפה אנחנו נמצאים היום, ולבחור תרגול שיחזיר אותנו מעט יותר לאיזון.

לפעמים זה יהיה תרגול דינמי שיניע גוף עייף.

ולפעמים דווקא נשימה שקטה ומנוחה יאפשרו למערכת העצבים להירגע.

היוגה מלמדת אותנו שאין תרגול אחד שמתאים לכל יום.

יש תרגול שמתאים לאדם שאנחנו היום.

וזו אחת המתנות הגדולות ביותר של הדרך.

גם היציבות נבנית כך

אני הרבה פעמים מדברת בשיעורים על שרירי הליבה.

אי אפשר לחזק אותם באימון אחד.

הם נבנים בהדרגה.

נשימה אחר נשימה.

תנועה אחר תנועה.

הם מתעוררים דווקא מתוך דיוק, הקשבה והתמדה.

אבל יש עוד שיעור שהם מלמדים אותנו.

כשאנחנו מפסיקים להשתמש בהם לאורך זמן, הם נחלשים.

לא כי נכשלנו.

אלא כי כך הגוף עובד.

אותו הדבר קורה גם לחוסן הפנימי שלנו.

גם היכולת לעצור, לנשום ולהקשיב לעצמנו היא שריר.

וכמו כל שריר, היא מתחזקת ככל שאנחנו חוזרים אליה שוב ושוב.

לא מתוך ביקורת.

אלא מתוך אהבה.

זו הסיבה שאני מאמינה כל כך בתרגול יומיומי.

לא כדי להיות טובים יותר.

אלא כדי להמשיך לטפח את הבית הפנימי שלנו.