היוגה מתחילה כשאנחנו יורדים מהמזרן

כמעט כל מי שמגיע אליי בפעם הראשונה שואל שאלה דומה.

“אף פעם לא עשיתי יוגה, זה מתאים גם לי?”

אני תמיד מחייכת.

כי אחרי יותר מעשרים שנה של תרגול, לימוד והוראה, אני יודעת שהתשובה היא הרבה יותר גדולה מ”כן”.

האמת היא, שיוגה בכלל לא מתחילה על המזרן.

היא גם לא מסתיימת עליו.

המזרן הוא רק מקום האימון.

החיים הם המקום שבו אנחנו באמת מתרגלים.

כשהגעתי להודו חשבתי שאני הולכת ללמוד תנועה

הייתי בת עשרים ושתיים.

כמו הרבה צעירים אחרי הצבא, יצאתי לטיול הגדול.

לא חיפשתי הארה.

לא חיפשתי משמעות.

רציתי לטייל, להכיר עולם אחר ולחוות חוויות.

ואז פגשתי את היוגה.

אני לא זוכרת את התנוחה הראשונה שעשיתי.

אני גם לא זוכרת מי היה המורה.

אבל אני כן זוכרת את התחושה.

לרגע אחד הרגשתי שאני חוזרת למקום מוכר.

כאילו הגוף שלי זכר משהו שהראש שלי עדיין לא הכיר.

לא הבנתי אז שהמפגש הזה ישנה את כל חיי.

חשבתי שיוגה היא גמישות

בשנים הראשונות התעניינתי בעיקר בגוף.

איך לבצע תנוחה נכון.

איך להתחזק.

איך להשתפר.

זה היה מרתק.

אבל עם השנים הבנתי שהתנוחות הן רק השער.

היוגה אינה עוסקת בכמה רחוק אני מצליחה להגיע עם הידיים.

אלא בכמה עמוק אני מצליחה לפגוש את עצמי.

היוגה פוגשת אותנו דווקא ברגעים הקטנים

לא כשאנחנו עומדים על הראש.

אלא כשאנחנו מאחרים בבוקר.

כשמישהו אומר לנו משהו שמכאיב.

כשאנחנו עומדים בפקק.

כשאנחנו עייפים.

כשאנחנו רבים עם הילדים.

כשאנחנו מפחדים.

כשאנחנו מאבדים אדם אהוב.

שם היוגה מתחילה באמת.

כי שם אין מזרן.

אין מוזיקה נעימה.

אין מורה שיגיד לנו מה לעשות.

יש רק אותנו.

ואת הבחירה שלנו.

איך להגיב.

איך לנשום.

איך להיות.

אחד השיעורים הגדולים ביותר שלי

במשך שנים תרגלתי כדי להיות יציבה.

לא העליתי בדעתי שהחיים יבדקו עד כמה היציבות הזאת באמת קיימת.

כשעמרי נהרג, שום תנוחה שלמדתי לא יכלה להעלים את הכאב.

גם לא המדיטציה.

גם לא הנשימה.

אבל הן כן העניקו לי משהו אחר.

הן עזרו לי לא ללכת לאיבוד בתוך הכאב.

הן הזכירו לי לעצור.

לנשום.

להרגיש.

לא לברוח.

באותו רגע הבנתי שהיוגה לא הכינה אותי להיות חזקה.

היא הכינה אותי להיות נוכחת.

ויש הבדל גדול בין השניים.

יוגה פירושה חיבור

פירוש המילה “יוגה” בסנסקריט הוא איחוד או חיבור.

חיבור בין הגוף לנשימה.

בין הנשימה לתודעה.

בין המחשבות ללב.

בין האדם לעצמו.

אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו צריכים להפוך למישהו אחר.

להשתפר.

להצליח.

להגיע.

אבל היוגה מלמדת משהו אחר.

היא מזמינה אותנו לחזור.

לחזור אל מה שכבר קיים בתוכנו.

אל המקום השקט שלא תלוי בנסיבות החיים.

היוגה לא משנה את החיים

היא משנה את מערכת היחסים שלנו איתם.

גם היום החיים שלי מלאים באתגרים.

יש ימים של געגוע.

יש ימים של עייפות.

יש ימים של שמחה גדולה.

היוגה לא העלימה אף אחד מהם.

אבל היא שינתה את הדרך שבה אני פוגשת אותם.

פעם הייתי נלחמת במה שלא מצא חן בעיניי.

היום אני מנסה קודם כול להקשיב.

לפעמים אני מצליחה.

לפעמים פחות.

גם זה חלק מהתרגול.

כולנו מתרגלים

לא צריך להיות גמישים.

לא צריך לדעת לשבת במדיטציה שעה.

לא צריך ללבוש בגדים לבנים או לטוס להודו.

כל אחד מאיתנו מתרגל בכל יום.

השאלה היא רק אם אנחנו עושים את זה במודעות.

בכל פעם שאנחנו בוחרים לעצור לפני תגובה אוטומטית.

בכל פעם שאנחנו לוקחים נשימה עמוקה במקום להתפרץ.

בכל פעם שאנחנו בוחרים להקשיב במקום לשפוט.

אנחנו מתרגלים יוגה.

גם אם אנחנו בכלל לא יודעים שקוראים לזה כך.

המזרן הוא מעבדה לחיים

אני אוהבת לחשוב על המזרן כמו על מעבדה.

שם אנחנו מתנסים.

נופלים.

מאבדים שיווי משקל.

מנסים שוב.

לומדים לנשום גם כשלא נוח.

וכשאנחנו קמים מהמזרן, החיים נותנים לנו הזדמנות ליישם את מה שלמדנו.

בבית.

בעבודה.

בזוגיות.

בהורות.

במפגש עם עצמנו.

לסיום

אם תשאלו אותי היום מהי יוגה, לא אדבר על תנוחות.

אומר שהיא דרך חיים.

דרך שמזכירה לי בכל יום מחדש לחזור.

לגוף.

לנשימה.

ללב.

לרגע הזה.

כי בסופו של דבר, היוגה אינה נמדדת בכמה זמן עמדנו על הראש.

אלא בכמה אהבה הצלחנו להביא אל תוך החיים שלנו.

ובשבילי, זו בדיוק המשמעות של הדרך הביתה.

לא להיות מושלמים.

לא להיות גמישים.

אלא להסכים לחזור, בכל יום מחדש, אל מי שאנחנו באמת.