הגוף לא מבקש מאיתנו להיות חזקים. הוא מבקש שנקשיב.

נשימה וכלים לוויסות ורגיעה

יש רגע כזה בשיעורים שלי, רגע קטן שחוזר על עצמו כמעט בכל מפגש.

אנחנו מתיישבים בתחילת התרגול.

עוצמים עיניים.

ועדיין לא זזים.

אני מזמינה את כולם לקחת נשימה אחת עמוקה, ואז שואלת שלוש שאלות פשוטות:

איך הגוף שלי מרגיש היום?

איך הנשימה שלי?

ומה מצב התודעה שלי?

בהתחלה אנשים מופתעים.

הם רגילים להתחיל לעשות.

למתוח.

להתחזק.

להספיק.

אבל אני מבקשת מהם קודם כל לעצור.

להקשיב.

כי אי אפשר לדעת מה הגוף צריך אם לא שואלים אותו.

התרגלנו לא להקשיב

אנחנו חיים בעולם שמלמד אותנו להמשיך.

גם כשאנחנו עייפים.

גם כשכואב.

גם כשאנחנו מרגישים מוצפים.

אנחנו שותים עוד קפה.

ממשיכים לעבוד.

מסיימים עוד משימה.

ואומרים לעצמנו:

“אחר כך אנוח.”

אבל ה”אחר כך” הזה נדחה שוב ושוב.

עד שיום אחד הגוף כבר לא לוחש.

הוא צועק.

לפעמים דרך כאב.

לפעמים דרך עייפות שלא עוברת.

לפעמים דרך חרדה.

לפעמים דרך מחלה.

לא משום שהוא נגדנו.

אלא משום שהוא מנסה להחזיר אותנו לעצמנו.

הגוף תמיד מדבר

אני אוהבת לומר לתלמידים שלי שהגוף הוא החבר הכי נאמן שלנו.

הוא לא משקר.

הוא לא מסתיר.

והוא גם לא מעניש.

הוא פשוט מספר לנו, בכל רגע, איך אנחנו באמת.

לפעמים דרך הנשימה.

לפעמים דרך היציבה.

לפעמים דרך מתח בכתפיים.

לפעמים דרך כאב בבטן.

השאלה היא לא אם הגוף מדבר.

השאלה היא אם אנחנו מקשיבים.

לעצור זו לא עצלנות

לא פעם אנשים מרגישים אשמה כשהם עוצרים.

כאילו מנוחה היא בזבוז זמן.

אבל אני רואה את זה אחרת.

כשאנחנו עוצרים לרגע, אנחנו לא מפסיקים את החיים.

אנחנו מאפשרים לעצמנו לפגוש אותם.

דווקא מתוך העצירה הקצרה הזאת אפשר לראות דברים שלא ראינו קודם.

לזהות שהנשימה קצרה.

שהלב פועם מהר.

שהגוף מחזיק הרבה יותר ממה שהוא צריך.

ומתוך ההקשבה הזאת יכולה להתחיל תנועה חדשה.

גם הגוף משתנה בכל יום

אין יום שבו אנחנו קמים בדיוק אותו אדם.

יש ימים שבהם אנחנו מלאי אנרגיה.

ויש ימים שבהם הגוף מבקש להאט.

לפעמים אנחנו באיכות של תנועה, עשייה ורצון להספיק.

ולפעמים יש בנו כבדות, עייפות וצורך להתכנס.

היוגה מלמדת אותנו שאין בזה טעות.

אלה איכויות טבעיות של החיים.

המטרה אינה להיות תמיד מלאי אנרגיה.

המטרה היא לזהות איפה אנחנו נמצאים היום, ולהתאים את עצמנו למה שהגוף באמת צריך.

יש ימים שבהם תרגול דינמי יחזיר אותנו לאיזון.

ויש ימים שבהם דווקא נשימה שקטה ומנוחה יהיו התרגול המדויק ביותר.

הנשימה היא נקודת ההתחלה

במשך שנים חשבתי שאני מלמדת אנשים לנשום.

היום אני מבינה שאני בעיקר מזכירה להם להקשיב.

כי הנשימה היא לא רק אוויר שנכנס ויוצא.

היא הדרך שבה הגוף מספר לנו מה שלומו.

כשהיא קצרה, היא מבקשת תשומת לב.

כשהיא עמוקה, היא מלמדת אותנו שאפשר להרפות.

ובכל פעם שאנחנו עוצרים לרגע ומתבוננים בה, אנחנו מתחילים לשמוע גם את עצמנו.

הדרך הביתה מתחילה בהקשבה

אני מאמינה שכל אחד מאיתנו נולד עם היכולת להרגיש מה נכון לו.

אבל לאורך השנים, בין המשימות, הציפיות והעומס, התרחקנו מהקול הזה.

התרגול שאני מציעה אינו מלמד את הגוף משהו חדש.

הוא רק עוזר לנו להסיר בהדרגה את כל מה שמסתיר את החוכמה שכבר קיימת בתוכנו.

כי הגוף יודע.

הוא תמיד ידע.

אנחנו רק צריכים להסכים לעצור ולהקשיב.

🌿 הדרך הביתה – תרגול לחיים

לפני שאתם קמים מהמיטה מחר בבוקר, אל תמהרו לקחת את הטלפון.

עצרו לרגע.

עצמו עיניים.

ושאלו את עצמכם:

איך הגוף שלי מרגיש היום?

איך הנשימה שלי?

מה מצב התודעה שלי?

אל תנסו לשנות דבר.

רק הקשיבו.

לפעמים, שלוש השאלות הפשוטות האלה יכולות לשנות את כל היום.