הגוף התחיל לדבר הרבה לפני שהבנתי למה

אם אני מסתכלת היום לאחור, אני מבינה שהגוף שלי תמיד ניסה לדבר איתי.

אבל במשך שנים לא ידעתי להקשיב.

המפנה הגיע אחרי לידת בתי השלישית.

החיים היו מלאים עד אפס מקום.

בית.

שלושה ילדים.

זוגיות.

עבודה.

אחריות.

עשייה בלתי פוסקת.

הייתי עסוקה בלדאוג לכולם.

רציתי להספיק הכול.

להיות אמא טובה, בת זוג, אשת מקצוע, מורה.

ובדרך, בלי ששמתי לב, שכחתי את עצמי.

ואז הגיעו המיגרנות.

בהתחלה הן הופיעו מדי פעם.

אחר כך הן הפכו לחלק מהחיים.

באותם ימים ראיתי בהן אויב.

משהו שמפריע לי לעבוד.

להיות עם הילדים.

להמשיך בקצב שהצבתי לעצמי.

ניסיתי להתגבר.

להמשיך למרות הכול.

לקחת כדור ולחזור לרוץ.

אבל הגוף שלי לא ויתר.

הוא המשיך לדבר.

ואני המשכתי לא להקשיב.

הדרך שלי התחילה בהקשבה

כבר לימדתי יוגה נשית, כבר פגשתי נשים יום־יום.

כבר ידעתי להסביר להן על נשימה, על תנועה ועל חיבור לגוף.

אבל רק כשעצרתי באמת, הבנתי כמה קל לתת לאחרים את מה שאנחנו שוכחות לתת לעצמנו.

שם התחיל המסע שלי.

לא רק ללמד יוגה נשית.

אלא ללמוד לעומק את הגוף הנשי.

להבין את המחזוריות שלו.

את השינויים ההורמונליים.

את רצפת האגן.

את שרירי הייצוב העמוקים.

את הקשר שבין הנשימה, מערכת העצבים והגוף כולו.

וככל שהעמקתי, כך הבנתי שהמיגרנות לא היו התקלה.

הן היו הקריאה של הגוף שלי.

בקשה לעצור.

להאט.

להיזכר גם בעצמי.

גיליתי את העוגן הפנימי

לאורך השנים למדתי שהיציבות האמיתית אינה תלויה בכך שהחיים יהיו שקטים.

היא נבנית מבפנים.

דרך הנשימה.

דרך החיבור לשרירי הייצוב העמוקים.

דרך מולה בנדה – אותו עוגן פנימי שאנחנו מטפחות ביוגה הנשית.

בהתחלה ראיתי בו טכניקה.

עם השנים הבנתי שהוא הרבה יותר מזה.

הוא דרך חיים.

היכולת לאסוף את עצמי מבפנים.

לחזור לקרקע.

להרגיש את הגוף.

להיזכר במה שמחזיק אותי, גם כשהכול סביבי משתנה.

ואז הגיע הרגע ששום דבר לא יכול היה להכין אותי אליו

ואז הגיע היום שבו בעלי האהוב, עמרי, נהרג.

העולם נעצר.

כל מה שהכרתי השתנה ברגע אחד.

ובתוך השבר הגדול ביותר של חיי גיליתי שהעוגן שבניתי במשך שנים לא ביטל את הכאב.

הוא לא ריפא את האובדן.

אבל הוא עזר לי לא לאבד גם את עצמי.

הוא עזר לי להמשיך לנשום, גם כשהנשימה כאבה.

להרגיש, גם כשהלב נשבר.

לקום בכל בוקר ולעשות עוד צעד אחד קטן.

לא כי הייתי חזקה.

אלא כי לאורך השנים למדתי לחזור שוב ושוב אל הגוף שלי.

אל הנשימה שלי.

אל המקום היציב שבתוכי.

זו המשמעות של “הדרך הביתה”

היום אני יודעת שהדרך הביתה אינה דרך ללא כאב.

היא גם אינה דרך שמבטיחה שלא ניפול.

היא דרך שמלמדת אותנו לבנות בתוכנו מקום שאפשר לחזור אליו.

מקום של נשימה.

של הקשבה.

של יציבות.

של אמון בגוף.

זה מה שאני מבקשת להעביר לכל אישה שמגיעה אליי.

לא רק תרגילים.

לא רק ידע.

אלא את האפשרות לגלות שבתוכה כבר קיים עוגן פנימי.

ושהדרך אליו מתחילה ברגע שבו היא מסכימה לעצור ולהקשיב.