הדרך הביתה מתחילה במערכת היחסים שלנו עם הגוף

גוף, נפש ומערכת העצבים

אם הייתם שואלים אותי לפני שנים מה אני רוצה ללמד, כנראה שהייתי עונה:

יוגה.

נשימה.

תנועה.

יציבה.

רצפת אגן.

אבל היום, אחרי כל מה שהחיים לימדו אותי, אני יודעת שכל אלה הם רק השפה.

הלב של כל העבודה שלי הוא אחר.

אני מבקשת לעזור לאנשים לבנות מחדש את מערכת היחסים שלהם עם הגוף.

כי בסופו של דבר, זו מערכת היחסים הארוכה ביותר שתהיה לנו בחיים.

מרגע שנולדנו ועד יומנו האחרון.

איך אנחנו מדברים אל הגוף שלנו?

עצרו לרגע וחשבו.

כשכואב לכם, איך אתם פונים אל הגוף?

כשאתם מתבוננים במראה, אילו מילים עולות?

כשאתם עייפים, האם אתם מקשיבים?

או דוחפים את עצמכם עוד קצת?

לאורך השנים למדתי שרבים מאיתנו מדברים אל הגוף בדרך שלא היינו מסכימים לדבר אל אדם שאנחנו אוהבים.

אנחנו מבקרים.

משווים.

כועסים.

מתאכזבים.

ודורשים ממנו להיות משהו אחר.

אבל הגוף אינו זקוק לעוד ביקורת.

הוא זקוק לקשר.

הקשבה היא מעשה של אהבה

כשאני מקשיבה לגוף, אני בוחרת להיות איתו.

אני בוחרת לכבד את הגבולות שלו.

להבין את הקצב שלו.

להכיר בכך שהוא משתנה.

הקשבה אינה אומרת לוותר על צמיחה.

היא אומרת לצמוח מתוך שיתוף פעולה, ולא מתוך מלחמה.

הגוף אינו מבקש שנהיה מושלמים

כמה שנים בזבזנו בניסיון לתקן את עצמנו?

להיראות אחרת.

להרגיש אחרת.

להיות חזקים יותר.

צעירים יותר.

מספיקים יותר.

אבל הגוף אינו מחפש שלמות.

הוא מחפש ביטחון.

הוא מחפש שיראו אותו.

שישמעו אותו.

שיסמכו עליו.

וכשאנחנו מתחילים לתת לו את זה, משהו עמוק משתנה גם בתוכנו.

כל תרגול הוא שיחה

היום אני כבר לא רואה ביוגה אוסף של תנוחות.

אני רואה בה שיחה.

שיחה ביני לבין הגוף.

יש ימים שבהם הוא עונה לי בשקט.

יש ימים שבהם הוא מבקש שאאט.

יש ימים שבהם הוא מלא חיים.

ויש ימים שבהם הוא מבקש מנוחה.

אין שתי שיחות זהות.

כי אין שני ימים זהים.

וזה בדיוק היופי.

הגוף היה איתנו בכל רגע

הוא היה שם ברגעים היפים ביותר.

בלידות.

באהבות.

בצחוק.

בריקוד.

והוא היה שם גם בכאב.

באובדן.

בפחד.

בגעגוע.

הוא נשא אותנו דרך כל התחנות של החיים.

אולי הגיע הזמן להודות לו.

לא על כך שהוא מושלם.

אלא על כך שהוא מעולם לא הפסיק לנסות לשמור עלינו.

הדרך הביתה

ככל שאני מעמיקה בדרך, אני מבינה שהדרך הביתה אינה מסע למקום אחר.

היא מסע של חזרה.

חזרה אל הגוף.

אל הנשימה.

אל הלב.

אל המקום שבו אנחנו יכולים לפגוש את עצמנו ללא שיפוט.

אולי זו המשמעות האמיתית של ריפוי.

לא להפוך למישהו אחר.

אלא להרגיש שוב בבית בתוך עצמנו.

לסיום

אם יש דבר אחד שאני מאחלת לכל אדם שקורא את המילים האלה, הוא לא גוף מושלם.

לא חיים בלי כאב.

לא שלווה שנמשכת לנצח.

אני מאחלת לו מערכת יחסים טובה יותר עם עצמו.

כי כשאנחנו מפסיקים להילחם בגוף ומתחילים ללכת איתו יד ביד, משהו עמוק משתנה.

לא רק באופן שבו אנחנו מרגישים.

אלא באופן שבו אנחנו חיים.

ובכל פעם מחדש אני מגלה ששם מתחילה הדרך הביתה.

🌿 הדרך הביתה – תרגול לחיים

היום, לפני שאתם מסתכלים על מה שהגוף שלכם עדיין לא מצליח לעשות, עצרו לרגע.

הניחו יד על הלב.

ונשמו.

אמרו בשקט:

תודה.

תודה על כל הדרך שעברת איתי.

תודה שאתה ממשיך לשאת אותי.

תודה שאתה מלמד אותי, בכל יום מחדש, איך לחזור הביתה.